השבוע אמרתי שלום לחבר – ניפנפתי לו לשלום עם מטפחת לבנה ושילחתי אותו לדרכו.  זה היה ספר סקיצות חדש, יומן אומנות או ארט ג'ורנל, לא משנה איך אקרא לזה. מחברת סקיצות שבה אנשים שיוצרים אוהבים לשרבט, להגג הגיגים מילוליים וציוריים,

כחלק ממסעות הגילוי שלי אני תמיד אוהבת לנשנש חומרים חדשים ולהתנסות בטכניקות יצירה שונות ומשונות. דיו אלכוהולי צבעוני למשל, הוא חבר וותיק שלי שאני רוצה להכיר לכם הפעם. נעים מאוד,  דיו אלכוהולי – המלך הבלתי מעורער של הדיו, מבחינתי לפחות.

תודה תודה.  באמת תודה. בשנים האחרונות ככל שעבודת התודעה שלי מתקדמת ומתפתחת אני משתמשת יותר ב"תודה"- במילה, בתדר, ברעיון. זה לא מעיד על נחמדות יתרה שלי אלא על זה שלמדתי לרתום אותה ככלי שרת מעשי. כבר מזמן הבנתי שתודה ותודעה הן

מה את עושה עניין מכל דבר? ממש מגזימנית איזה דרמה-קווין את, יותר מדי רגישה ונעלבת כל הזמן.  סנובית, למה את לא יכולה להיות אחת מהחבר'ה? לא עונה לשיחות טלפון בלתי מזוהות? את מתביישת? מה את ילדה קטנה? ועוד חייבת לישון