בפוסט הקודם סיפרתי שלקחתי על עצמי החודש מרתון יצירה אישי. כפולת עמודים אחת ביום של מיקס מדיה על גבי ספר ישן, למשך כל חודש אפריל 18 לפי נושאים שלא אני בחרתי אלא יוצרת אמריקאית בשם רוקסן קובל שאני עוקבת אחריה ברשת. אז אפריל חלף עבר לו ביעף ודפים חדשים נוצרו והצטרפו אל אחיהם על גבי אותו ספר ישן ומאויר ולהלן סיכום החוויה שלי מהאתגר (הנה הוא שוב לפניכם):
אני מודה ומתוודה שהחלטתי באמצע החודש שלא לעמוד באתגר באדיקות ובמקום זה להקשיב לקצב הפנימי שלי.
ויתרתי על נושאים שפיהקו אותי מדיי ולפעמים דילגתי על ימים שבהם פשוט לא התחשק לי ליצור ובאופן כללי תחושת החובה נתקעה לי כמו עצם בגרון ואיימה להשבית את שמחת היצירה החופשית שלי שמבקשת לנבוע תמיד מתוך מקום אותנטי וקשוב לעצמו. זה היה שיעור חשוב וכשנוכחתי שזה קורה לי החלטתי שזה כבר לא עניין להקל בו ראש.
אז רגע לפני שימאס לי ואעביר את הידיים שלי למוד "ידי חובה" רק כדי לסמן לי עוד וי ביומן בחרתי לי כמה נושאים שדיגדגו בתוכי משהו (מהנושאים של רוקסן כמובן|) ולהם ורק להם נתתי קול וניראות. כך המשכתי לדבר דרכם אל ועם עצמי החודש. כל נושא כזה היה עבורי כמו בור והזדמנות לקפיצת ראש פנימה אל מאורת הארנב האסוציאטיבית שלי כדי לנהל עם עצמי דיונים סוערים בדלת אמותיי. היצירות, החקירות והחפירות לפניכם…
הנושא: פוביה למשל, היה הזדמנות להתבונן על הפחדים הבלתי מוסברים והבלתי הגיוניים שלי ולנסות למפות אותם (מי אמר טלפונים זרים אקראיים … ניקוי כיורים סתומים…) טוב, למי אין כאלה? השתמשתי פה בטכניקת איור מרפא שלמדתי החודש שנקראת נוירוגרפיקה.
מתוך הנושא" "ארבעת האלמנטים" בחרתי להתרכז רק באלמנט האש זה גם היה סמוך לל"ג בעומר והזמין אותי להתבוננות בגדרות ובגבולות שהאש שלי צריכה כדי להמשיך לחמם ולהאיר את דרכי ולא לנזול לי למטה או לכלות אותי.
הנושא "ארוחת צהרים" נושא קצת מוזר לטעמי, העלה בי מחשבות אסוציאטיביות משונות לגמרי על מן מדברי בטעמים שירד מן השמיים, מן שוקולד, מן טריאקי ועל המשפט האמריקאי שאני מתה עליו: LETS DO LUNCH שהוא הזמנה למין פגישה שהיא יותר מסתם קפה אבל פחות רומנטית מארוחת ערב. פגישוש כזאת.
הנושא: וודו גרם לי להיזכר ולהזכיר לעצמי שאני קוסמת אור שלא מתעסקת בקסמים שחורים אלא רק בקסמים לבנים. כולנו מין סוג של קוסמים וכושפי מציאות, יצורים שבוראים ומחוללים מציאות בהבל פינו אבל וודו זה כישוף שהוא לא רוחני . הוא מרושע ונצלני ולא מיטיב עם התדרים בעולם. בקיצור – ונשמרתם לנפשותיכם.
הנושא: שנות השמונים החזיר אותי אל ימי הטלוויזיה בסלון בית ילדותי זאת עם אנטנת ה-V מעליה, אל תחילת שידורי הצבע בארץ ואל קלישאת צלחת הפירות שהיתה מונחת מעליה בכל בית) והכי הכי אל המשפט האלמותי של אבא – "זה מאצלהם"…
כשנדמה היה שאנטנת הטלוויזיה שלנו יצאה משליטה ושידרה לנו שוב "שלג" באמצע יום חמסין היינו מנסים להזיז לכאן או לשם, עומדים על רגל אחת, יד מונפת באוויר משתדלים לא לנשום נשימות מיותרות. לפעמים זה היה עוזר והקליטה היתה חוזרת ומסתדרת אבל אז נתקעת בפוזה בעייתית ולא יכולת לזוז. כשהיא לא שעתה לאקרובטיקה המתוחכמת שלנו אבא היה אומר "עזבי, זה מאצלהם" (כלומר מרשות השידור- ערוץ 1 היה אחרי הכל).
את הנושא"אומנות רחוב" של רוקסן שיניתי לרחובות אומנותיים (מי יגיד לי לא?) וסיפקתי לי כמו בלוח חזון הזדמנות לברוא עבורי פנטזיה יצירתית על סטודיו חלומי שלי במקום צבעוני וכפרי. אני את שלי אמרתי.
קוסמוס יקר, יאללה עכשיו תורך.
הנושא המוזר "זה שבעל 8 רגליים" הזמין אותי לתהות מה מרגיש ייצור בעל 8 רגליים בעולמנו שהוא עולם ה-2, עולם של דואליות עולם של: מעלה-מטה, פנים-חוץ, יום-לילה, צפון-דרום, הכל פה שתיים, שתיים, שתיים, ממש כמונו ההולכים על 2 בעלי 2 ידיים, 2 רגליים וכו. זהו אם כן עולמנו, עולם שהולם אותנו. אז איך יצור השמונה מרגיש בו? ומה תפקידו?
וגם הנושא: צמד, או זוג העלה שוב את המספר 2 . הפעם השתיים חידד לי את נקודת הדבקות, התלות והרצון לחיבור שה-2 מציע לנו.
מול הנושא "ציטטה" נזכרתי בציטוט שנתקלתי בו לא מזמן ברשת – "מוח יקר, בבקשה סתום ת'פה". מקסים ונשמע לי מאוד זני, הציטוט הזה. אני הייתי מוסיפה בסוף "שלך, הלב" .
רגע לפני סיום הפרוייקט הפציע בחיי הנושא "המת החי" כשבדרך כלל הכוונה היא לזומביים ויצורים מיתולוגיים אבל הראש שלי סחף לכיוונים בודהיסטים רוחניים יותר – כלומר המוות שמקופל בתוך החיים שהוא חלק מהחיים עצמם.
כי בכל רגע אנחנו מתים ורגע אחר כך נולדים מחדש. נשימה, שאיפה, עצירה. כולנו אלמותיים וגם נבראים ומתים בכל רגע, אז למה אנחנו כל כך מפחדים מהחידלון? יש בכלל דבר כזה?
לסיום סיומת החלטתי להעניק לי זר פרחים כצל"ש על חודש האימונים. זר של יופי בוער צרור ואסוף בכד שלהחיים, ממש כמו הרוח שלנו שנמצאת בכד שהוא אנחנו. תם ולא ממש נשלם, אבל בשבילי זה מושלם. יש פה עוד כמה נושאים שקורצים לי ולא הגעתי אליהם, עליהם אעבוד אם וכשתנוח עליי המוזה.
בינתיים, להתראות אפריל יקר, נתראה בשנה הבאה.
לפוסט הקודם – וקריאה על התחלת התהליך לחצו כאן
לרשימת הסדנאות הקבוצתיות הקרובות לחצו על הלינק
על קולאז' מנטורינג אישי אפשר לקרוא כאן
סדרת שיעורים פרטיים בקולאז' , אמנות ורוח
לתת פוש ליצירתיות שלך או להתניע תהליכי יצירה
מוזמנים ליצור איתי קשר-052-5205985
לימור שדות
סדנאות קולאז', יצירה ורוח
ב"זרם התודה ארט"
אודות המחבר
