הלילה האפל של הנפש

תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, ככה אומרים וחנוכה הוא חג של אור.
אור קטן שהולך ומתגבר בהתמדה בתוך החשיכה. זו הזדמנות עבורי לדבר על חיפוש האור בין הצללים בתהליך הרוחני האישי שעברתי, על האור, על החושך, על המרחק ביניהם ועל גשר שמחבר ביניהם אותו חוצים אלו הבוחרים ללכת בדרך של מודעות והתפתחות רוחנית.
פוסט אישי, אפלולי, מאוייר בקולאז'ים דיגיטליים.

אור במובן הרוחני, זה לא ההוא שמדליקים בעזרת המתג שבקיר זה אפילו לא ההוא מהנר או מהמאורות הגדולים שבשמים. אור זה תדר, זה כוח היש, זה הפלוס הגדול הבלתי נראה, זה רטט קבוע של אהבה. אור הוא אינטליגנציה עילאית, הוא הוד רוממותה החכמה בעצמה ומול הבערות, מול אי הידיעה, מול העיניים העצומות והלב החצוי, אור הוא גלאי של אמת, הוא האמת עצמה.

מרבה חכמה מרבה מכאוב?
כל תהליך רוחני מתחיל באור קטן שמבליח מבין העפעפיים ומעורר בנו שאלות. גם אצלי זה התחיל ככה, מין הרגשה פנימית שיש משהו מעבר לחיים האלו ולקיום היומיומי

משהו גדול מהריצות הקבועות מפה לשם. גדול מהחלומות הרגילים על קריירה, חיי נישואין, בית קטן בפרברים עם גינה ושלושה ילדים שמפרחים בועות סבון שקופות אל מול שמיים כחולים. חיים של גלויה פסטורלית כזאת, אף פעם לא ממש משכו אותי, הם לא היו החלום הרטוב שלי ואפילו לא החלום היבש, לי זה לא התאים.

ידעתי במין ידיעה פנימית שאם אוליך עצמי בחיים שכאלה זה יהיה כאילו הרמתי הנד-ברקס מול החיים ואני ארגיש שהרמתי ידיים מול אותו הדבר הזה שתמיד ידעתי שביקש ממני תשומת לב מיוחדת. כמו מין פאזל שמחכה לפיתרון ולא נתן מנוח, כמו עקיצה שהתחילה לגרד ולדרוש אותי להתפתח ויהי מה. להתעורר אל הכאן והעכשיו.

אז, עוד לא התעוררתי אל האמת הרחבה, לא הייתי ערה אבל כבר לא יכולתי לישון כמו שצריך, הכל מטאפורי כמובן, (אבל גם לא מטאפורי לעתים). אותה נקודת הגירוד הזאת, שהדירה שינה מעיניי שאחר כך הבנתי שיש לה גם שם בקבלית: "הנקודה שבלב" חיכתה בתוכי מנומנמת כמו פנינה בתוך צדפה ואותה נקודה פוטנציאלית מחכה בסבלנות בתוך כל אחד מאיתנו עד שמשהו בה נפתח והשאלה העיקרית שמפעילה אותה היא – מה הטעם בחיי? מה הטעם בחיינו כולנו? בשביל מה כל הסאגה הזאת?…

כל שאלה ששאלתי העלתה שאלה נוספת מורכבת מקודמתה והחיים כבר לא יכלו לחזור למסלולם הרגיל, הם קיבלו כיוון ותאוצה וכמו כל מי שהולך בדרך הרוחנית חיפשתי תשובות, ממש כמו בקלישאות על החוזרים בתשובה. לא חזרתי בתשובה, לא היתה לי תשובה ל"מה לעזאזל המשמעות של כל זה?" אז חיפשתי עוד, קראתי, למדתי, התנסיתי, חקרתי, בדקתי מתחת לכל עץ רענן כמעט באובססיה, טעמתי מזה ומזה. רשמתי ומחקתי, ניסיתי לזקק לי ראשי פרקים של בהירות.

בדידותו של המתעורר
ככל שהתחלתי למרקר לי הבנות והתחילו לזרום קבוע ידיעות מחדר החדשות של האמת ועיקרן תחילה האגו שלי התחיל להשיל קליפות ולהיפטר מהמיותר. ביקש להגיע אל המהות. הגיע שלב בדרך שהוא מצב כלאיים כזה בו ה"אני" הישן כבר לא בתוקף אבל עוד אין "אני" חדש. זה כמו מצב טרום לידתי, מצב לא פשוט.

בשלב הזה, כל מה שהעסיק אותי בעבר, כל מה שעניין או מצא חן בעיניי כבר לא עניין: אנשים מסוימים, חברים, דיבורים, עבודה, תכניות טלוויזיה מסוימות שאהבתי כל כך, עיתונים שנהגתי לקרוא, כולם נדמו לי כמשעממים וריקים מתוכן ובעיקר מפספסים פה איזו אמת גדולה.
מצד שני, עוד לא היו לי חברים חדשים, לא קהילה, עוד לא היו מנהגים חדשים או הרגלים ולא היה במה להאחז, שום הגנה, זה מצב חשוף ומאוד מבלבל, מצב בו בעיקר מרגישים לבד.

"אף אחד לא מבין אותי, אני לבד" אמרתי "גם כשאני ביחד אני לבד". גם באירועים במשפחה, גם בעבודה, גם בחברה. ככל שניסיתי להילחם במצב הזה כך הצלחתי פחות. במצב הזה שנדמה ממש כמו מערבולת, הכי כדאי לשמוט, להרפות, לוותר ואז כמו במטה קסם יוצאים מהצד השני מהר יותר. מגיחים אל העולם חדשים.

אבל אני – לא הרפיתי. אלא נלחמתי. ניסיתי להחזיק בשיניים ובעיקר סבלתי. זה היה מין דיכאון אקזיסטנציאלי, קיומי, שלא היה קשור בשום משבר אישי רגיל. הסתובבתי עם האף באדמה בתחושה קודרת של חוסר תוחלת והרגשתי כמו נביאת זעם פילוסופית שמתבוננת על כדור הארץ מחוץ לאטמוספרה, מנסה לתרגם לאנשים שחיים פה את הסיפור שלהם, הסיפור של כולנו על פני האדמה ולהגיד שיש פה משהו רחב יותר, שיש פרספקטיבה שהם מפספסים לגמרי.
אבל מי הקשיב ?

The Dark Night of the Soul
היום אני יודעת שיש לתקופה הזאת שם: "הלילה האפל של הנפש", הגשר שבין לבין, חבל שלא ידעתי את זה אז. יש משהו מנחם בעובדה שיש לסבל שלך שם והגדרה, בהבנה שהכול בסדר איתך, שזאת שלא תופעה פרטית ובעיקר שיש לה מאפיינים די ברורים, הוראות הפעלה וחיי מדף. איך שלא מסתכלים על זה וכמה שלא מושכים את זה בסוף זה חולף וחשוב לי להגיד את זה… בסוף זה חולף!

כל מורה רוחני שקראתי או חקרתי מאוחר יותר תאר חוויה דומה והודה שעבר את הגשר הזה בקושי רב. בשנים האחרונות בעידן הכה רוחני בו אנו חיים נתקלתי גם ברשת בהרבה סרטוני יוטיוב של אנשים שמדברים ומתארים את התופעה ואף במדריכים רוחניים שעוזרים לנווט את חיינו במהלך תקופת ההתעוררות הלא פשוטה הזאת (איפה הייתם כשהייתי צריכה אתכם?)

גם אני מרגישה צורך להגיד לכל ההולכים את דרכם הרוחנית ואולי חווים משבר כזה – זה חולף חברים!!!! ומהצד השני של תעלת הלידה הזאת החיים הרבה יותר בהירים, מובנים, נעימים ומאירים ומגיעה איתם גם יש יותר חמלה כלפי האנושות וכלפי הברואים בכלל על הכדור שלנו ואיתה גם אחריות שנותנת הרבה משמעות לקיום. צעדי ריקוד ההתקדמות בעולם הרוח הם שניים למעלה ואחד למטה. יש הרבה נפילות רוחניות, הרבה "אני-שלי-עצמי" שמרימים ראש אחרי שכבר חשבנו שהשמש זורחת לנו מהלב, אבל הדרך הרבה יותר ברורה.

בסופו של דבר הדרך הרוחנית נושאת טעם של אור שהוא טעם קבוע, כמו השמש שתמיד זורחת ונמצאת שם תמיד עבורנו, זה רק אנחנו שמסתובבים מפניה וטעם של אור זה הכי הכי. צריך רק להילחם בדרקוני החושך שבדרך כדי לכוונן את עצמנו ואת כלי הקליטה שלנו, ממש כמו שמכוונים תחנת רדיו וזו כל העבודה הרוחנית על רגל אחת.

ב-ה-צ-ל-ח-ה

תאריכי הסדנאות החד-פעמיות הקרובות אצלי, לרוחניות בשילוב אמנות הקולאז' –
https://zeremhatoda-art.ravpage.co.il/December_18

לקורס בן 10 מפגשים "קולאז', מודעות ופילוסופיות רוח"  שיחל בתחילת השנה הבאה – פרטים אצלי 052-5205985 לימור שדות

וכמה לינקים על ה"דארק נייט אוף דה סול" (באנגלית) –

ויקטור אודו, איש חמוד ומנטור שעוזר לנווט בתהליכי התעוררות.
https://www.youtube.com/watch?v=hyLi5hn_W7g

רלף סמארט – 3 טיפים להתגברות
https://www.youtube.com/watch?v=HLnoH7kCdGo

דיפאק צ'ופרה –
https://www.youtube.com/watch?v=16AfQylRD4Y

ראיון אצל אופרה עם ד"ר מיכאל ברנרד בקוויד
https://www.youtube.com/watch?v=4_apTvwxMUQ

*צילומים וקולאז'ים דיגיטליים מקוריים –  לימור שדות (כל הזכויות שמורות וכו')
מוזמנים לבקר באתר הבית שלי ולקבל השראה – 
http://zeremhatodaart.com/

באהבה, לימור שדות – זרם התודה ארט

 052-5205985