השבוע אמרתי שלום לחבר – ניפנפתי לו לשלום עם מטפחת לבנה ושילחתי אותו לדרכו.
זה היה ספר סקיצות חדש, יומן אומנות או ארט ג'ורנל, לא משנה איך אקרא לזה. מחברת סקיצות שבה אנשים שיוצרים אוהבים לשרבט, להגג הגיגים מילוליים וציוריים, לכתוב לעצמם מחשבות, רשימות והצעות לסדר היום שלהם ובעיקר לנסות ניסויים יצירתיים.
פורמט ידידותי ובלתי מחייב, ולכן חופשי בהווייתו. כמו דלי לשפוך לתוכו את כל הרעיונות שמתרוצצים במוח הקודח של יוצרו, לתפוס זנב של רעיון בטרם יברח, שאולי אחר כך יתחשק לנו להמשיך לגבש ממנו משהו אחר ואולי לא.
התחלתי את ספר הסקיצות הזה ממחברת ספירלה גדולה עם דפים עבים שכרכתי, ויצרתי משהו מיוחד שעוד לא עשיתי עד כה – "ספר נדודים בהמשכים".
ספר סקיצות נודד הוא כמו מכתב שרשרת שיטייל במהלך השנה בין 12 נשים יוצרות שאני לא מכירה, שהתגבשו יחד בקבוצת פייסבוק, וינדוד אחת לחודש למקום אחר.
כל אחת התחילה ספר משלה ושיגרה אותו בדואר ישראל הלאה לבאה בתור אחריה לפי הרשימה שלנו וכל אחת התחייבה להמשיך ליצור ולכתוב עוד מספר עמודים בכל ספר שיגיע אליה בדואר לפי התור.
בעוד 11 חודשים, כל אחת תקבל בחזרה את הספר הראשוני שהתחילה שנדד לאורכה ולרוחבה של ישראל בשנה הזו, ובילה בחיקן של נשים זרות ועבר תחת ליטופי ידיהן ומכחוליהן של כל יתר היוצרות. ממש ספר נאפופים קטן, שובב והרפתקן.
הקשר המכתבי הוינטג'י הזה זרק אותי באחת לימי ראשית כתיבתי ויצירתי כילדה.
חורף אחד מנוזל במיוחד בכתה ד', שבוע לאחר שהתפרסמה בעיתון הילדים שאהבתי המודעה ששלחתי:
"קוראים לי לימור, אני אוהבת לצייר, לרקוד ולרכב על אופניים ואני רוצה להתכתב עם ילדים מרחבי הארץ", שכבתי לי במיטה עם שפעת וחום – ואבא נכנס לחדר לבדוק מה שלומי, פניו מאירות ובידיו 12 מעטפות צבעוניות עם מכתבים מילדים שלא הכרתי.
מכתבים שגדשו את תיבת הדואר שלנו ושנשלחו אליי מכל הארץ. אני זוכרת את האושר, ממש התרחבות הרפתקנית והתרוממות רוח.
ואז הגיע גם לחץ קל – "רגע, אבל על גבי מה אכתוב להם עכשיו כשאני במיטה חולה? " (לא מה, אלא-על מה) ואבא שלי המתוק רץ לחנות המתנות הקרובה והביא לי בלוק גדול של נייר מכתבים יפהפה והכי יקר שמצא, כזה שאני, עם דמי הכיס שלי בטח לא הייתי קונה בעצמי ואני ישבתי וכתבתי לכל אחד ואחת מכתב תשובה.
שנים אחרי זה עוד כתבתי מכתבים לילדים שמעולם לא פגשתי.
היו כאלו שבאו ונעלמו, הבליחו אל תיבת הדואר שלי למכתב אחד או שניים והיו כאלה שלימדו אותי התמדה ונאמנות, איתם המשכתי לדבר, לצייר, לספר ובעיקר להגזים ביצירתיות חיננית ילדותית את סיפור חיי במשך שנים.
זה היה בעצם לכתוב לעצמי דרך אחרים. אבל יחד הזנו את תשוקותינו, בדינו עולמות, דימיינו מפגשים, פירטנו את מאוויינו הכמוסים, אבל יותר מכל- שיכללנו את יכולת הביטוי שלנו ושימרנו את נר התמיד של התשוקה הזאת שלא דעך אצלי עד היום.
הרצון הזה להגיע ללב של מישהו זר דרך ביטוי אישי הוא משהו שמניע אותי כל חיי כיוצרת, כמעצבת, כאמנית וכאדם והיום אני גם מלווה אנשים באופן מקצועי ועוזרת להם בדרכי הביטוי והשיתוף שלהם את עצמם בעולם פשוט כי זה מה שאני הכי יודעת לעשות.
כשמגיעים ללב של מישהו זר הוא הופך מזר למוכר וזאת הדרך הכי מקסימה וחומלת שאני מכירה כדי לנסות לעשות שלום בעולם. אתה לא יכול להרוג מישהו שחלק איתך את סיפור חייו, נצנציו ושירבוטיו.
אי אפשר לשנוא מישהו שגילה לך את נבכי נפשו, שחלק איתך חלקיק נשמה, שראית לו את החמידות שלו בעיניים – זה פשוט אי אפשר.
הרעיון שלי ביומן הנדודים הנוכחי היה להתחיל לגלות את הפרצופים השונים שבתוכנו אחת לשניה – "אני כזאת ואני גם אחרת" בדיוק כמו בתהליך "קולאז' הנשמה" SoulCollage שאני מנחה. אני גם וגם, אני כל מיני, אני לא תווית אחת, אני לא שטוחה ואחידה, אני מרובת פנים – וככה כולנו. כל יום מותר לי לחשוף פנים חדשות, כל יום מותר לי לגלות ולהתגלות. קוראים לזה "לחיות".
אני גם וגם – גם אמא וגם בת, אני בעלת עסק, ג'דעית וגם הבת המפונקת של אבא, אני קצרת סבלנות מזומזמת ואני בודהיסטית רגועה ושאנטית, ישראלית ויפנית ואולי גם אסקימוסית, אני זקנת השבט וגם ילדה אינפנטילית כאחת, אני הגיונית וגם משוגעת. מי אמר שאי אפשר ?
מי אמר ש"או או" זה פתרון מוצלח כדי לצלוח את החיים האלו? ביטוי אותנטי ואמיתי מאפשר לכל דמות בתוכי מקום וזמן בתוך תיאטרון החיים שלי ולוקח בחשבון בחמלה את הכוליות שלי – את כל כל כל כל כולי.
הכוליות שלי היא הקוליות שלי – פתאום בא לי לנפנף בסיסמה הזאת שקופצת לי בראש – אולי הייתי צריכה לכתוב אותה ביומן שלי אבל הוא נשלח כבר וככה זה…לומדים לשחרר, לא לאחוז חזק מדי, לומדים שיש עוד הזדמנויות וכשכל רגע מזמן לנו משהו חדש ליצור ולגדול מתוכו.
אני שולחת אותך ספרי היקר, יומני הנודד, אל היוצרת הבאה בתור עם דף השראה להמשיך ליצור מתוכו שאומר "כל מקום שבו אני אומרת "כזאת אני בדיוק (ולא אחרת)" הוא מקום שראוי לי ממנו לצאת לחירות" …
צא לחירות גם אתה יומן, חבר יקר, ונתראה בעוד שנה.
לימור שדות – ב "זרם התודה ארט"
ליווי תהליכי מודעות וצמיחה דרך יצירה
052-5205985
לרשימת הסדנאות הקרובות לחצו כאן
אודות המחבר
