חג החירות, חג החופש הגדול, חייב אדם לראות עצמו…
ואם הוא חייב, איזה מין חופש זה? במקום חובה חג הוא הזדמנות לחוג סביב השאלות הקבועות שסובבות סחור סחור סביב כל אדם כמו עדת דבורים ולברר לעצמו – כמה כמה?
אז גם אני שואלת היום לכבוד חג החירות את השאלות המתבקשות האלה: כמה כמה? כמה חופשייה וכמה כמו עבד? כמה מרגישה מסוגלת, חולמת, יוזמת וכמה כבולה ומוגבלת? ואיזה מין סוג של עבד אני צריכה לשחרר מתוכי השנה מהמייצרים שלי אל המדבר? להלן מקבץ קושיות אישיות עם תשובות מהבטן, להתבהרות פנימית וניקוי החמץ.
קושיה ראשונה שאני שואלת את עצמי – מה זה בכלל להיות בת חורין בשבילי?
תשובה מהבטן – "להצליח להיות מי שאני באמת".
בטן יקרה, זה נשמע קצת כמו סתירה, לא? "להצליח" זה כמו תחרות ו"להיות" זה עניין של הווייה, כלומר בלי מאמץ. מה מונע ממני בעצם להיות מי שאני באמת בפנים בפנים? מה עוצר אותי מלהיות מי שאני – חולמת / מרגישה / יודעת שאני בפנים? מה מונע מבעדי להחצין את גן העדן הפרטי שלי? להיות חוץ ופנים – "אחד" כמו שאומרים במדיטציות הבודהיסטיות, להשקיט את כל הקולות עד שנשמע בתוכי קול אחד ויחיד, תדר אחד ברור?
נו מה? אני מקשה
תשובה מהבטן – המסיכות והפרסונות שאנחנו עוטים על עצמנו.
מסיכות ודמויות שיצרנו עוד בילדותנו ושעזרו לנו לשרוד ולצלוח את חיינו בחברה בתקופות שהיינו חלשים או עדינים מדי מכדי להכיל את כל הכאפות החברתיות אבל אז הן התקבעו בעינינו כ"אני" והשתלטו עלינו, נהיו הרגל. לא פשוט לנו ללכת עירומים בלעדיהן ממש כמו בחלום הבלהות הידוע בו אנחנו מוצאים עצמנו עירומים בציבור. זה מבהיל.
כבודן של המסיכות האלה במקומן מונח, הן כלי שרת שאפשרו לנו הגנה, אבל לתרגל חירות זה לאפשר לעצמנו לבדוק כמה מסיכות כאלה קיימות בתוכי כרגע, מה טיבן, מה עובי כל מסיכה, כמה הזדהות יש לי עם הקליפה הזאת ובעיקר איפה צברנו מספיק כוחות שאפשר כבר לקלף ולוותר על חלק מהן.
אחת הדרכים שאני מתרגלת את התבוננות במגוון הדמויות הפנימיות שלי הוא תהליך קולאז' הנשמה שאני גם מנחה בסדנאות, זו דרך נהדרת ויצירתית להתיידד עם הקולות האלו, להכיר את חלקי השלם ולמשול בו.
למה אני בכלל שואפת לחופש או לחירות ומה ההבדל?
חופש וחירות הן משאלות לב בסיסיות בקיום האנושי, אולי אפילו לא רק בקיום האנושי. נדמה לי שאלו שאלות של כל חיה שמבלה את ימיה על פני האדמה. נכון שאצל בעלי חיים אחרים זה לא מתבטא בפורמט אנושי של תהייה/שאלה/קושיה כמו אצלנו, (כך לפחות נדמה לנו כחוקרי חיות), אלא יותר בפורמט של תשוקה ואינסטינקט בסיסי של חופש.
כך או כך, כולנו רוצים חופש. אבל למה? אני תוהה לעצמי קושיית תהייה נוספת.
תשובה אינטואיטיבית מהבטן – כולנו חיות חופש כי כל אחד מאיתנו הוא גם גוף וגם נשמה.
כולנו גם גוף שהוא מוגבל, מוגדר, תחום ומתכלה וגם נשמה נצחית, חסרת גבולות וחופשיה וכל דואליות ה"הכל כלול" הזאת חיה, בועטת ומתקיימת בתוכנו בו זמנית.
הדיאלוג הפנימי הזה שמוצא הד בסיפורי אגדות ומיתוסים אנושיים כמו סיפור הפסח שלנו הוא סיפור פנימי של כל אדם מעצם היותו נשמה כלואה בתוך גוף תחום ומוגדר במסע שנקרא חיים. נראה לי אם כן שחירות אמיתית היא החירות לזכור שאני נשמה גם כשאני בעצם כלואה בתוך גוף ולא חופשייה בו מעצם טבעו המוגבל. חופש אם כן קשור כנראה בגוף וחירות זה ברמת הנשמה.
מהו יום מושששששלם?
אחד התרגילים שאני אוהבת לעשות עם עצמי מפעם לפעם הוא לדמיין לעצמי יום מושלם עבורי, יום מוש, מין פנטזיה חסר מגבלות על יום חופשי לחלוטין בו הכל אפשרי לי.
אז מהי אותה החירות ומהו החופש הגדול עבורי? אני תוהה,
האם יום מושלם הוא חופש מחוקים והגבלות חיצוניים, מין אנרכית פאנק מתוקה? כנראה שלא, לא זה העיניין. האם זה חופש העשייה – לעשות רק-מה-בא-לי? חופש המחשבה – לחשוב פרוע לכל הכיוונים, רק מה שבא לי או להרגיש מה שבא לי? גם זה לא מדוייק, זה אולי חופש קצת ילדותי בניחוח גיל ההתבגרות, אבל זו לא ממש חירות אמיתית בעיניי, לא הפנטזיה המושלמת.
כדי לגלות מה זה עבורי אני עוצמת עיניים ובלי לחשוב יותר מדי מתוך זרם תודעה אני אומרת לעצמי: "יום מושלם עבורי זה "…
יום שמש עם שמיים כחולים ורוח מלטפת את הפנים, זה קודם כל. יום בו אני מחוברת לטבע, יום בו אני חשה את החירות לחיות את הסיפור שלי, מתנהלת בקצב שמתאים לי, קשובה לגוף, בוחרת להיות אטית או מהירה לפי מה שמתאים לי מבפנוכו, קשובה לקולות הזעירים ולנימי התחושות (כמו בתהליך הפוקוסינג).
אני נושמת, מרגישה חיבור, מוקפת באנשים שתומכים בתדר שלי, בתדר אהבה פתוח ואוורירי, זה יום שיש לי למי לתת, אני חיה את הייעוד הגבוה של הנשמה שלי, חופשייה לקבל ולתת, לצחוק צחוק מתגלגל ולהזיל דמעה אם יש אחת כזאת בקנה, אין בי שום התנגדות פנימית, שום סלע ושום מחלוקת, אין קולות מרובים שמושכים כל אחד לכיוון אחר, הגוף נמצא במקום שהלב והראש נמצאים, הכל מכוונן ואחיד במיקוד עדין אך יציב, בהרגשה שאני מוקפת ונתמכת מבחוץ ומבפנים, בריאה בגוף ובנפש
ועוד משהו חשוב – יש לי את החופש להיכשל!!!
להיכשל? מאיפה המילה הזאת הגיעה פתאום? ואיך היא קשורה לפנטזיה?
כישלון הוא אנדר-רייטד, הוא לא מוערך מספיק ככוח בורא, הבטן שלי עונה לי.
אם היו שואלים אותי מה הכי צריך ללמד בבית ספר הייתי אומרת – להיכשל. יותר מדי מלמדים אותנו את חשיבות ההצלחה ומעט מדי את היכולת להיכשל כישלונות מפוארים. להיכשל, בהנאה, לדעת להיכשל עם חיוך מבלי שהכישלון יצבע אותנו בצבע אחיד, שחור בדרך כלל, מבלי שיגיע עם ברקסים מחוברים אליו ומבלי שידביק עלינו בעינינו תווית של "לוזר". מי שיכול על זה יש לו כישרון גדול.
להיות כישרון בכישלון נשמע כמו חירות אמיתית. כישלון מפואר זה להיות אחד שמנסה, שטועה, שיודע להכיל את הטעויות של עצמו, שממשיך וחותר אל איזו אמת גדולה. להיות כישלון מחוייך זה להיות עם בטחון עצמי ועם כבוד לחווייה כמורת דרך ללמידה. להיכשל זה חופש גדול ואמיתי לנסות. ליפול, לקום, ללמוד משהו חדש, לתקן ולנסות שוב, ממש כמו ילד שלומד ללכת ולא מוותר אחרי שלא הצליח בפעם הראשונה. זה להיות נחוש, חדור מטרה לטעום טעמים, לבטא עוד ועוד צבעים בתוכי, זה לא להיות מקובע, מרובע, זהיר, פחדן, חששן. להיות גמיש בנפילות כמו שוטה אמיתי בקומדית סלפסטיק.
והעיקר והעיקר לא לפחד כלל?
אין בעולם דבר מלבד פחד ואהבה, כך אומרים.
להיכשל אומר שלא נכנענו לפחד, שאם פחדנו למרות זאת עשינו, שלא השתעבדנו לו, שניסינו, שיש לנו עקומת למידה, כי באנו לכאן כדי ללמוד, להתפתח, לגדול. באנו לכאן כדי לחוות בגוף-ראשון-מדבר, ממקור ראשון על בשרנו ("מבשרי אחזה אלוה") ולא רק ללמוד מספרים את מה שקודמינו העזו לנסות וכתבו. "היסטורי" זה היז-סטורי ומה עם הסיפור שלנו?
החופש שלנו הוא לא להיות עבד לסיפורים אחרים, לא להכנע לכל מה שסוגר אותנו – הפחדים, המסיכות, ההרגלים והקבעונות.
לחיות את הסיפור שלנו זה החופש הגדול. בתוך כל זה החופש להיכשל, מבחינתי, הוא זה שמוציא אותנו לחירות אמיתית.
כי הוא אחראי על החופש להתנסות והוא מה שעושה אותנו בני חורין במלוא מובן המילה
להיות אדם חופשי שהוא גוף מתנסה עם נשמה חופשיה בתוכו.
אז שנזכה לזה כולנו במהירה בימינו וחג פסח שמח.
כתיבה ואיורי קולאז': לימור שדות
לרשימת הסדנאות הקרובות בזרם התודה ארט:
הכנסו לארועי החודש
אודות המחבר
