מה את עושה עניין מכל דבר? ממש מגזימנית
איזה דרמה-קווין את, יותר מדי רגישה ונעלבת כל הזמן.
סנובית, למה את לא יכולה להיות אחת מהחבר'ה?
לא עונה לשיחות טלפון בלתי מזוהות? את מתביישת? מה את ילדה קטנה?
ועוד חייבת לישון צהריים? טוב, אין מה לומר תמיד היית פרינצסה מפונקת
וגם ממש אטית, יאללה לתקתק לתקתק, לא לעשות עניין…
לאחר שנים רבות של הליכה בנתיבי הגוף-נפש נתקלתי במחקר פורץ הדרך של הפסיכותרפיסטית האמריקאית ד"ר איליין ארון, וכשאבחנתי את עצמי דרך שאלון מיוחד גיליתי להפתעתי שהספר שלה "אדם רגיש מאוד" נכתב בדיוק על אנשים כמוני – אנשים רגישים, מרגישים, מתרגשים מאוד ושכמו כל תופעה בעולם הפוסט מודרני שלנו מ-PMS ועד ADD גם היא קיבלה שלוש אותיות שיתמצתו ויתקשרו אותה לעולם ואולי יבארו לו אחת ולתמיד את מאפייניו של היצור המתקרא "אני" -נעים מאוד אני HSP.
HSP – Highly Sensitive Person אדם רגיש מאוד זה השם המפורש
למעשה גם ההגדרה "אדם" לא ממש מדייקת. המחקר מראה ש 15-20% מאוכלוסיית העולם (לרבות חיות) נולדת עם רגישות יתר מולדת. לאנשים-רגישים-מאוד יש פשוט מערכת עצבים מיוחדת שחשה את העולם חזק יותר, מפורט יותר ועוצמתי יותר. היקום יצר את ברירת המחדל הזאת מבחינה הישרדותית (שאם כולם יסתערו ויצאו לקרב ואולי יתכלו – אנחנו נהיה שארית הפלטה)
הרבה הערות ופלאשבקים קפצו לי מאז התחלתי לצלול אל מאורת הארנב של ה HSP הפרטי שלי וזיכרונות מכל תקופות החיים צפו, עלו והעכירו את רוחי, כי מה לא שמעתי כבר שאמרו לי ועליי במהלך החיים?
הנה עלה זכרון ישן – אורנה גרוס מחנכת בתיכון ומורה לא רגישה בעליל, שקראה אותי לסדר ולשיחה נוקבת בה אמרה לי שזה פשוט חוצפה מצדי להתכנס מאחורי ובתוככי רעמת תלתליי ולשרבט את עצמי לדעת במחברות שלי מבלי לשמור על קשר עין איתה, מה שגרם לי בתגובה להגדיל את הרעמה בשקל תשעים להוריד מסך לגמרי עד סוף התיכון ולהמשיך לצייר עד עצם היום הזה לא בלי שזה יעשה לי רע על הלב הרבה קודם (את כל האיורים השרבוטיים פה בפוסט אני מקדישה להתרסה על אותו זיכרון למרות שברור שהוא גם צימח אותי כאמנית ויוצרת).
ועוד היו פאדיחות למכביר. הגימגומים הבלתי אטרקטיביים מול דמויות סמכותיות, האלם וההסמקות הלא רצוניות בבחינות לבצלאל, החרדה המטורפת להציג את פרוייקט הסיום בבית הספר לעיצוב והחשש להרים טלפונים ולחפש עבודה אחרי הלימודים, התפשרויות עם מצבים ואנשים שלא התאימו לי, איבוד שליטה וההתרגשות מוקצנת בבר מצווה של דין דין בני, בוסים מגעילים שלא הבינו אותי ונרקיסיסטים שנדבקו אל פתיחות היתר ואהבת האדם שלי כמו פרפר אל האור. ועוד ועוד לא חסר, השק מלא מלא ואני מציפה את הזיכרונות הפעם ולא מוכנה להסיט את מבטי.
אבל מה לא בסדר אצלי באמת?
מה גורם לי להרגיש כל דבר בעוצמות גדולות כל כך, להיות מוצפת מהר מדי ולהתבאס עד עפר מתגובות "שלא במקום" שיכולות לשתק אותי, ביום טוב, או להביא אותי לימים רבים של התבודדות והשתבללות פנימית של יצירה והימנעות מהרבה מאוד מצבים?
למה דברים שנדמה שקלים לאחרים, קשים לי כל כך? ולמה אני צריכה לעשות את הכל – פרפקט! ולתת משמעות לכל דבר? מה כל כך אכפת לי מה קורה אצל אחרים? איפה הגבולות שלי? ומה דחוף לי להציל את מי שנראה לי פגוע או סובל ולהראות למי שלא מבחין את מה שהוא לא רואה בעצמו בעין בלתי מזויינת/מצויינת, כשאני לעומתו רואה את זה בהיר, גדול ומהבהב לי כמו שלט ניאון?
כל החיים חיפשתי תשובות לשאלות האלה ולמרות שבאמת חקרתי את הנפש ואת הלב שלי ברגליים, במשך עשרות שנים דרך יצירה ולמידה רוחנית ורגשית, עיונית וחווייתית כאחד – לא מצאתי ממש תשובה מדוייקת להגדרה העצמית, אם יש בכלל דבר כזה. בעיקר לא הבנתי את תחושת הזרות והשוני שהרגשתי תמיד בעולם. לפעמים בצדי הדרכים, מצאתי לי תשובות חלקיות, אבל עדיין נשאר מקום לא מדויק ולא מסופק כשבעיקר על אף ולמרות החתירה לצמיחה ושינוי דאגתי להסתיר את עוצמת הרגישות שלי.
על מנגנון ההסתרה
איכשהו, הבנתי בגיל מוקדם, בבית הספר או אפילו בגן הילדים, וזה היה עניין של הישרדות חברתית, שהעולם נשלט ע"י גסי הלב ובעלי הביטחון העצמי המופרז. אלו שלא דאגו, שלא היה אכפת להם ולא התעכבו על ניואנסים, שהיו COOL היו אלו שהומלכו למלכים. אני, לעומת זאת, הרגישה והפגיעה נאלצתי תמיד, אבל תמיד, להעמיד פנים ש"זה כלום" וש"אני לא נפגעת עד עמקי נשמתי ובא לי למות", שזה "לא חשוב לי כמו שזה נראה", "שאני זורמת כמו כולם" ואולי אפילו יותר – ש"לא אכפת לי ממש מכלום, שאני קשוחה".
אבל בפנים – לא הרגשתי ככה. לא די שהתרגשתי ונעלבתי על ימין ועל שמאל והייתי צריכה להכיל את הצלקות, להתמודד ולרפא את הפגיעות בעצמי, לא יכולתי ממש לשתף בזה, זאת הייתה בושה איומה מבחינתי, להודות בחולשה הזאת וממש חרדה איומה. יש בזה המון תחושת בדידות לילדה ואחר כך למבוגרת שהפכתי להיות. לא שנראיתי אי פעם וולגרית, זה לא ממש אפשרי אבל ניסיתי לחספס את עצמי שוב ושוב דרך מצבים קשים, גסים ובלתי אפשריים, נעלבתי אם מישהו היה מזכיר את המילה עדינה לידי כי רציתי להתחשל. זאת הייתה מגננה.
אז מה זה אומר להיות HSP ?
זה אומר, מבחינה חושית – לראות יותר, לשמוע יותר, להריח יותר, לטעום יותר ולחוש יותר
וזה אומר, מבחינה רגשית- להרגיש מנעד גדול יותר של רגשות וכל רגש הרבה יותר חזק, לטוב ולרע.
מה הכוונה יותר?
HSP מבחינים בהרבה יותר פרטים ובהרבה יותר גוונים ותתי-גוונים. מסוגלים לשמוע ולזכור צלילים גם שנים אחרי, להתרגש משירים עד דמעות, להתעלף ממראות, מעידון של פרטים (מי אמר אומנות ולא קיבל?) לשים לב לאנשים שמשנים הבעת פנים בקמט קטן אחד, לקלוט אנרגיות ומצבי רוח של אחרים בסביבה הרבה לפני כולם, להרגיש מייד כשמישהו לא בעדי, להיות אינטואיטיביים ורגישים לאנשים וחיות הרבה יותר מאחרים, להיות רגישים למגע, לבדים מגרדים, לפרווה נעימה של חתול, לתוויות בגדים שמציקות, לחום/קור שלא מדוייק, לגרביים שלא מתוחות מספיק (כמה ששיגעתי את אמא שלי בילדותי). אבל גם להתענג ולזהות מייד איזה תבלין הוסיפו למאכל החדש, לשנן פרצופים במיומנות של בלש או בונה קלסתרונים (ומי אמר עיניי נץ ולא קיבל?) וכל הזמן להתרגש ולהתפעל מהעושר של העולם כשלרוב אין עם מי לחלוק את אותו שלל של עושר ורגישות. אז לא פלא שעם כל כך הרבה חוויה ופרטים – אנחנו מתעייפים מהר וצריכים לפרוש קצת מהחברה ומגרויי היתר האין סופיים אל תוך עצמנו פנימה, אל השקט, להיטען מחדש, ליצור, לעשות מדיטציה (אז לא, אני לא סנובית ולא עצלנית וגם לא ילדה קטנה).
כ -80%-85% מהאנושות חווה את העולם בדרך מסויימת, אדם-רגיש-מאוד HSP – רואה, מסווג, וממיין בראשו את מה שהוא חווה לפחות לפי 10 יותר קטגוריות של פירוט, מה שמסביר את ההססנות, הביישנות והאטיות היחסית שבה אדם כזה נחווה לעולם, כשלמעשה ביחס לכמות העבודה היסודית שהוא עושה הוא הרבה יותר מהיר מכל השאר.
ועוד כמה מאפיינים של HSP שהמחקרים מראים (שכל אחד יותר מתאים לי מהשני) –
HSP חייבים הרבה מאוד שקט וטבע, ים ויער ולהתבודד עם עצמם, הם לא סובלים בולשיט, שיחות סרק, זיוף ושקרים, שונאים גסות ומהירות, לא סובלים שטיחות ומחפשים אמת ומשמעות בכל דבר ובכל עניין, הם אינטואיטיביים מאוד ובעלי תפיסה מיסטית ורוחנית גבוהה, הם לא אינטרסנטיים ופחות מעשיים או רודפי ממון, הם משתעממים מהר וקשה להם להתחייב, הם הרפתקניים במהותם אך חוששים ולא קופצים מהר למים, קשה להם עם שינויים, הם מגשימים לאט לאט את המטרות שלהם, מבינים את האחר הבנה עמוקה, מבינים ואוהבים חיות, מבולבלים ומוצפים רגשית תדיר, מצב רוח של אחרים משפיע עליהם קשות, כל דבר נוגע בהם והם לא יודעים בדיוק איפה הגבול בינם לבין האחר מתחיל ונגמר ולכן הם לעתים מגנט לאנשים נרקיסיסטים וזוללי אנרגיה.
BLAME IT ON THE HSP או מה זה תרם לי בחיים – ההבנה שאני HSP ?
1.הקלה עצומה שאני לא לבד ומסתבר שיש מאחוריי אפילו קהילה, זה אחד הדברים העיקריים שקיבלתי עם ההכרה הזאת הייתה מין צרת רבים חצי נחמה, למרות שזו לא רק צרה אלא גם ברכה ( חוץ מזה תמיד רציתי להשתייך לקהילה).
2. שמתי לב עד כמה חשוב לנו בני אדם, ואני ביניהם, שתהיה הגדרה למה שאנחנו חווים, שמישהו בדק ומצא וחזר לספר. שלמרות שרק אני מאשרת את עצמי לעצמי בכל זאת חשוב לי שיש גם אישור חיצוני לקרוא לילד בשמו, אישור שקשור באושר, עם שפה פשוטה ונהירה יותר לתקשר את הבפנוכו.
3. כל מנגנון ההסתרה שעסק בלהחביא את רגישות-היתר שלי מהעולם נפל שדוד אפיים ארצה ופינה מקום ליותר אנרגיה. אני מרגישה שאפשרי לי יותר כעת להודות, לספר, להצהיר ולהכריז קבל עם ועולם – שסורי, אני פשוט רגישה מאוד (לא מדיי אלא מאוד, לא שכולם גסים מסביב, אבל זה יותר רגיש מאצלכם, אז תתמודדו).
4. יש לי פחות ביקורת עצמית ויותר לגיטימציה לעשות לעצמי הנחות סופעונה במקומות שאני מרגישה שהגעתי לקצה הגבול שלי, שאני לא יכולה כרגע או שקשה לי מדיי, כי, היי, לא בחרתי את זה, כך נולדתי, זה לא מעצלות או פחדנות או פדלאות, ככה אני מחווטת עצבית ועצבנית ומגיע לי להתחשב בי ובכוחות שלי (למה אני נשמעת לי שוב מתנצלת?).
5. יש תחושה שקיבלתי סט של תוויות ועכשיו בכל פעם שאני מוצפת רגשית וחושית אני יכולה להדביק ולהזכיר לעצמי בפשטות שה-HSP פשוט עלה לי קצת לראש. וזה בסדר זה ירד יותר מאוחר.
6. ואפרופו עלה לי לראש – אז אם להתעלם מהקשיים והאתגרים – אחרי הכל אני בכל זאת חלק ממיעוט מיוחד, שונה, רב יכולות ומיומנויות, ובקיצור – קהילה גאה .
7. זה גורם לי לשוב ולהרהר בבחירות שבחרתי באופן טבעי בחיי:
על הבחירה לחיות ביפן ממלכת העידון, האסתטיקה והרגישות, בה חייתי ואיתה קשרתי את חיי
על בני זוג מתאימים יותר או פחות לפי דרגות רגישות שבחרתי ועל אנשים שהקפתי את עצמי בהם מילדות מכיוון שהיו מעודנים ובטוחים עבורי. על בוסים מגעילים וגסי לב שחוויתי, על מקומות עבודה שהתפשרתי זמן רב מדיי.
על היצירה האמנותית, אהובתי, המשענת שלי ודרך חיי שהיא מקור לריפוי טבעי עבורי ודרך להבעה רגשית
ובעיקר על דרך החיים הבלתי מתפשרת ורבת המשמעות של החיפוש ורוח האמת המזוקקת שלה נאמנותי הראשונה, אותה תמיד הלכתי וכנראה שתמיד אלך, פשוט כי אני לא יכולה אחרת.
זה גורם לי להוריד את הכובע בפניי ולהעריך מחדש את ההישגים שלי, מותר לי להיות גאה, כי על אף ולמרות הקשיים שחוויתי כאדם רגיש מאוד עשיתי המון וזה מזכיר לי שגבורה היא לא "לא-לפחד", אלא לעשות למרות הפחד.
עוד על אנשים רגישים מאוד ניתן לשמוע ולראות בהרבה מאוד סרטוני יו-טיוב, פשוט הקלידו HSP כי מסתבר שבעולם הרחב כבר יש לזה שם ומקום וזה בהחלט דבר מדובר.
בארץ אפשר להתחבר לקהילת האנשים הרגישים מאוד בפייסבוק –המפגשים של הקהילה של אנשים רגישים מאוד
ובאתר הישראלי – https://anashimregishim.com//
אודות המחבר
