לחיות בהווה-מתגשם. תודה.

תודה תודה.  באמת תודה.
בשנים האחרונות ככל שעבודת התודעה שלי מתקדמת ומתפתחת אני משתמשת יותר ב"תודה"- במילה, בתדר, ברעיון. זה לא מעיד על נחמדות יתרה שלי אלא על זה שלמדתי לרתום אותה ככלי שרת מעשי. כבר מזמן הבנתי שתודה ותודעה הן הצילי וגילי של עולם הרוח וגם לעסק שלי קראתי על שמן "זרם התודה-ארט" – תודה ותודעה בשיתוף האחות השלישית – ארט, האומנות שעוזרת בשינוי התוד(ע)ה ובבריאת חיינו שהם יצירת חיינו הגדולה.

להשתמש ב"תודה" זה להחליט לתת "פוש" לָטוב
לטוב שאני רואה דרך העיניים שלי. להיות לו לכוח עזר. מבחינתי זה – לתלות על כוונת עדשת הפוקוס שלי את הפלוס של ה"יש". פלוס על פלוס. זה אומר להשתדל להתעלם במזיד מברֶיכות-האָין ומביצות הדרמה שקורצות לי לשכשך ולהתבוסס בתוכן, כמו לכולנו, זה להסיר מדרכי מכשולים בצורה של תכנים מרעילים ומחריבי באלאנס. סנסציות של אסונות בחדשות, זיכרונות נוסטלגיים שכבר לא משרתים, תוכניות טלוויזיה שמחרחרות רע, ספרים שלא מרוממים, וגם אנשים שיוצרים עבורי סביבה תודעתית שמורידה אותי מהתדר שאני רוצה לשהות בו. אני בעיקר משתדלת להודות על כל הטוב שבחיי, לראות 50 גוונים של ורוד, להסתכל על חצי הכוס המלאה במקומות הנכונים , להתעלם מה"ריק" , מהבור של החסר ולדבוק ב"ישות" של כל דבר. למרות שזה לא פשוט ודורש אימון רציני וקבוע. לעשות מנוי בחדר הכושר המטורף שנמצא לי בין האוזניים, בתוככי ראשי.

התודעה כאדריכלות קירקסית
לנסות להתכוונן אל ה"יש" היא מין עבודת יישור פנימית שמבקשת להיות פלס אחד ישר ומאוזן שמצליח להעמיד בתוכי אנך לתפארת הגוף-הנפש-והרוח: להיות טוב, לחשוב טוב, להרגיש טוב, לעשות טוב, מעין אדריכלות נפש קירקסית משוכללת.
אני מוצאת את עצמי אנושית מדיי בסיפור הגבורה הזה – כלומר בעיקר משתדלת ולא תמיד מצליחה לנשום את זה פנימה, להתבונן אל איזה אופק רחוק ועלום בתוכי כדי להיטיב להתאמן בשמירה האתגרית הזאת על שיווי המשקל הזה. רגע מצליחה להחזיק בתדר הזה ועוד רגע קצר, ואז ונופלת. שניים למעלה אחד למטה. אלו צעדי ההתקדמות, לפני שאפול שוב אל הפיזור, אל הבילבול, אל ה"אין לי" של האגו, אל ה"למה לי אין ולו יש?" של הנפרדות, ו"למה עוד לא?" לרגע אני מחזיקה ברטט הזה של האחדות והטוב ואז נופלת אפיים ארצה עד העונג הבא, מחזיקה בו אבל בטח לא באופן רציף אם כי משתכללת במשחק הזה ובעיקר משתדלת לשים לב, לשים את זה בטו-דו-ליסט שלי ולנסות לנסות לנסות. כל הזמן לנסות.

כמעט מלאכים או רק בני אדם
יש איזו תפיסה מוטעית, שאני נתקלת בה לא מעט שגורסת שאנשים רוחניים (כולנו רוחניים) אבל כאלו שעמלים על פיתוח התודעה שלהם בקבוע הם אנשים שאמורים להיות זכים וטהורים. כאלו שמדברים תמיד בקול שקט ורגוע שלא כועסים, שהם כנראה פתורים, מפוייסים, כמעט על-אנושיים, מין בודהות משוללות-אגו כאלו שמפזרות סביבן רק טוב ונצנצים ורודים. אבל האנשים הרוחניים שאני פגשתי הם לא מלאכים ולא שטוחים וכשמישהו משטח מולי ברוחניקית-מדוברת בועות של קלישאות לאבי-דאבי-פיס, הוא בעיקר הופך קצת חשוד בעיניי ובעומק העבודה הרוחנית שלו (והנה שוב אני שופטת, לא בודהה, כבר אמרתי). עיקר הייחוד של המחפשים היפים והאמיצים של עולם הרוח שאני פגשתי היה בתשומת הלב ובניסיונות ההתגברות שלהם, ניסיונות תעופה די דון-קישוטיים, גמלוניים. גיבור הוא זה שיוצא למסע ההשתדלות שלו ונלחם בו יום-יום, שעה-שעה.

שום יאוש בעולם כלל
אני משתדלת לא להתבאס על עצמי ומעצמי כשאני נופלת בניסיונות הפרטיים שלי ולהעריך את עקומת הלמידה שלי כי אני מבינה שעיקר העבודה הרוחנית היא הרי היגיעה עצמה ולאו דווקא ההצלחה או ההגעה אל היעד בשלום. אחרית הימים וגמר-התיקון הם רק אופק להתכוונן אליו, את זה כבר הבנתי, אבל לפעמים נראה לי שהוד רוממותו/תה היקום/האחד/האחדות רוצים ואף מעדיפים אותנו בניחוח מיוזע מדיי עם עיגולים גדולים מתחת לבית השחי הרוחני שלנו ("בית השכינה") ואני על הטעם ובעיקר על הריח הזה לא מתווכחת.
אבל מצד שני חלק אחר ומואר יותר בתוכי יודע שגם זו אשליה וזה לא ממש נכון כי כשאני מכווננת תדרים ושומרת על איזון אמיתי – אחרית הימים זה כאן ועכשיו, וכל השפע פתוח וזמין בפניי תמיד, וקשור רק באמצעי הקליטה המוגבלים שלי. האור הוא קבוע אבל מכשיר הקליטה די מצ'וקמק.

דומה מושך דומה מושך דומה
לדעתי לא "מכרו" לנו את רעיון התודה מספיק טוב בילדותנו. איכשהו הטמיעו בנו את רעיון ה"תודה" בעסקת חבילה של הכל-כלול של ה"תודה בבקשה סליחה" כאקטים של נימוס חברתי ותו לא. אבל תודה היא מילת קסם – היא תדר, היא מגנט אנרגטי. אנחנו חיים בעולם שבו אחד החוקים הקוסמיים שחלים עלינו הוא חוק המשיכה, ולכן כל מה שנודה עליו ימשוך עוד מאותו הדבר ולאן שנפנה את מבטינו ונודה שם תתחולל עבורנו מציאות.
תודה קשורה בהידהוד, בהודיה, באנרגיה חוזרת, תודה זה רטט, גם המילה יהודי קשורה בתודה אנחנו הרי בני יהודה ("יהודה יודוך אחיך") או באינדיאנית מדוברת אנחנו הם "אלו שמודים ומהדהדים" ונושאים בקרבנו את סוד ההודיה כמגנט לשפע ואולי מי שמודה הוא יהודי. קוסמים של תודעה אנחנו ובקסם הזה "דומה מושך דומה" ותדר מושך תדר כמו שאומרים ברוחניות, כלומר כל דבר ביקום הזה מושך את מה שדומה לו בדיוק כמו בחוק המשיכה הפיזי.

אני מודה על ה"יש ועל האין" כאחד – אבל לא בדיוק
לא בדיוק מודה על האין אלא על ה"יש שעדיין לא הופיע בחושים שלי", ה"יש" שאין לו עוד ממשות ארצית שמוכחת באופן ברור בחושים שלי. אם אודה רק על מה שיש איך אוכל להתקדם ולגדול? אני לומדת להודות על כל מה שבדרכו אליי – על ה"יש שבהתהוות" מתוך אמונה עמוקה שהוא קיים וישנו רק בפורמט אחר – פורמט של רטט/תדר/הדהוד.
להודות עליו זה להודות ולהורות לתדר שימשוך עוד מאותו הדבר וירטיט את ה"יש מאין" הזה, עד שהרטט יהיה כל כך חזק ורציף שלא תהיה לו ברירה אלא להתגלם ולהתגשם. עד שיהפך לממשות שאפשר יהיה לראות, להריח, לשמוע ולחוש אותה.

הווה הוא בעצם עבר
הווה הוא משהו שכבר הוגשם, הוא מגושם, הוא נראה לעינינו כמו הגשם שבא אחרי הרוח, לא צריך לפתח מולו אמונה, לא צריך "להזיע" עליו, הוא פשוט "יש" ברור וקיים. הווה הוא למעשה כבר עבר, כי הוא הוגשם. מה שאנחנו מסוגלים לראות כבר עבר את תהליך הלידה. לחיות בזמן "הווה-מתגשם" כמו שאני קוראת לזמן הזה שבו אני בוחרת לחיות קצת מזכיר לי את הפרזנט-פרוגרסיב של שיעורי האנגלית, זה בעצם לחיות בתוך התהוות מתמדת, בתוך יצירה מתמדת שבה אנחנו בוראים את סיפור חיינו ובה אנחנו קוראים להגשמה לכל מה שנחפוץ בו ושאנחנו יודעים שכבר קיים עבורנו לגמרי מבחינה אנרגטית.
ולמה הוא קיים? – כי חשבנו עליו, חשקנו בו, דיברנו בו, התפללנו, חלמנו, ובעיקר הרגשנו. כל אלו הן אנרגיות שאנחנו מחוללים והיקום לא מבזבז אנרגיה.

תודה היא מכשיר קסם להגשמה
היקום הוא נדיב בצורות, צבעים ווריאציות אבל קמצן באנרגיה. אין דבר כזה שאנרגיה תיגמר, אנרגיה לא יכולה להיגמר אלא רק להשתנות ולעבור טרנספורמציה. כל מה שחוללנו מבחינה אנרגטית לא יכול להתבזבז. ובדיוק בגלל זה אם הטענו רעיון מסויים באנרגיה שלנו הוא כבר טעון ב"יש" הזה. ו"יש" אנרגטי לא יכול להיפך לאין.
אז במה אתם טוענים את האנרגיה סביבכם? כלומר את ההכרה שבתוך הראש שלכם? כדאי לשים לב. לא? איזה מחשבות גרות שם בדיור מוגן? מה הן מחוללות בחייכם? איזה רגשות מתהווים מהחשיבה החוזרת וחוזרת על עצמה? המציאות שלנו טעונה לגמרי באותו תדר של המחשבות, השאיפות, הרגשות שלנו. אז אפילו שמבחינתנו כיצורים תלויי-חושים התדר הזה עדיין בפורמט נסתר, זאת מין מציאות בפורמט "וואנאבי" שחיה ומתחוללת בקרבנו כל הזמן ושאנחנו מתחזקים אותה בעזרת השינון של המחשבות. כשאנחנו מאמינים, מעצם היכולת שלנו להבין את חוקי הפיזיקה האלו את היקום אנחנו מבינים שאם רק נמשיך להתמיד בתדר הזה בנחישות לא תהיה לו ברירה והוא יתגשם בפורמט נראה לעין, ממש כמו שמחזיקים זכוכית מגדלת מול השמש ומנסים לשרוף נייר. אם נזיז אותה ונתפזר זה לא יקרה, צריך מיקוד והתמדה.

"תודה" היא למעשה זכוכית המגדלת הזאת
היא מכשיר מיגנוט עבורנו ביקום של "דומה מושך דומה" שמגדיל את מה שנתבונן בו ומעצים אותו ואם רק נחזיק אותה את זכוכית-מגדלת-התודה הזאת מספיק זמן במקום אחד היא תגרום לדברים בחיינו לקרות ובגדול. אנשים שלא מודעים – יקראו לזה גורל, מזל או נס בעוד שאנשים שמפתחים את התודעה שלהם יקראו לזה פשוט – שימוש נבון ומושכל בחוקי הפיזיקה של בית הגידול שלנו פה בכדור הארץ לטובתנו.

אז אם הגעתם עד הלום – תודה
ואם קראתם את כל הפוסט הזה – תודה
ואם היה לכם מעניין – איזה כיף,  תודה
ואם זה יעזור לכם להפיץ עוד אור דרככם בעולם – תודה רבה
ואם תעשו לי לייק בפייסבוק כדי שגם אחרים יראו וייהנו – תודה תודה תודה תודה

מוזמנים לחוות וללמוד תודעה משולבת ביצירה מקרוב בסדנאות שלי-
פרטים מתעדכנים באירועי החודש
באתר- http://zeremhatodaart.com/

והפעם – https://zeremhatoda-art.ravpage.co.il/Sadanaot2018

איורים דיגיטליים וכתיבה : לימור שדות

לימור שדות  ב – זרם התודה ארט
ליווי תהליכי מודעות וצמיחה בשילוב אמנות