יש לי וידוי.
שואלים אותי אם אני לא מרגישה לבד בבידוד?
האמת שאני מרגישה אולי הכי לא לבד שהרגשתי מזה שנים רבות.
אני מרגישה שסוף סוף הגיע צוות החילוץ גם אליי. ניצלתי.
כמי שהולכת שנים את הדרך הרוחנית באקסטרים,
רוב הזמן הרגשתי פשוט אאוטסיידרית, חייזר.
התרגלתי לזה אבל עדיין הרגשתי לבד.
שמעתי את פעמוני האזהרה האפוקליפטיים האלה מצלצלים "לאוד אנד קליר" כבר לפני שנים ומנגד את רוב העולם מפהק לו, עוצם עיניים, מתעסק בהבלים, בחיצוניות, בהדחקות, בקליפות, בתחרות מוגזמת, במרדף של מהירות, מסמם את עצמו לדעת מבלי דעת וזה הטריףףףף אותי.
עמדתי די בודדה עם תחושת דחיפות שהנה תכף זה מגיע, הבלון תכף מתפוצץ לנו בפנים והעולם ילך חרבאנה ועם איזה מוכנות נפשית ורוחנית נגיע אל קו הסיום, אל המדרגה הבאה שלנו? ניסיתי לשאול אנשים שאלות של מהות בכל שיחה, להנגיש רעיונות רוחניים של האטה, אחדות, אחריות, הקשבה פנימה, נדיבות לב, ייעוד נשמה, בריאת מציאות, לחיות בהוויה לא בעשיה.
אבל זה תמיד נשמע קצת ממבו ג'מבו קלישאי למי שהלב שלו לא מושקע בעיניין ויותר קל לזפזפ ולדבר על היומיום ועל מי עשה למי ומה אמרו בחדשות ועל פוליטיקה ותחזוקת חיים מאשר על שינוי תודעה ועל אחרית הימים.
שנים גם ניהלתי ויכוחים חוצבי להבות עד שלמדתי את הביטוי "אין כפייה ברוחניות" והירפתי. כשיתעוררו אז יתעוררו אמרו לי חכמי הרוח, הורדתי הילוך.
ביאס אותי שרוב האנושות שרויה במין מצב של שינה, מין נמנמת אפאטית, חיי נופש, בידור, שופוני, מותגים, נסיעות ובילויים ובעיקר בחוסר רצון להתבונן למציאות בלבן של העיניים. זה היה לי קשה מאוד. ממש קשה. הרגשתי בודדה במערכה.
החלטתי ללמד תודעה כדי לא להיות לבד.
לפני כמה שנים החלטתי להפסיק להתמרמר ולארוז את כל דיבורי הרוח שלי וללמד ומי שירצה יאכל.
החלטתי ללמד רוח בדרך אחרת, בדרך חווייתית של יצירה שפחות מעוררת אנטגוניזם ויותר פותחת
וביקשתי להזמין אל ביתי ואל חיי רק את מי שזה כן נשמע לה מסקרן וכך ליצור קהילה חוקרת ויוצרת רוח.
שלושה קורסים של רוחניות ומודעות דרך יצירה עם דרגות עומק שונות כתבתי והנחיתי בשנים האחרונות.
30 שיעורים מורכבים ושונים של רוחניות שנלמדת דרך הידיים היוצרות ושמובנת דרך הגוף.
אני חדורה בתחושת שליחות להנגיש את כל מה שעזר לי בדרך.
ביקשתי מהבאים אליי לנסות לעבוד בכמה רבדים בו זמנים – גוף, נפש, רוח וללמוד להקשיב לבטן שלהם, לסמוך על הסמכות הפנימית שלהם שיודעת מה נכון ומה לא, להיות בביינג ולא בריצת האמוק של הדואינג ההישגי, לעצור, להקשיב לקצב הפנימי ולדעת לשנות זוויות ונקודות מבט על העולם, להרכיב משקפים חדשים, לשנות עולם ולברוא מציאות שמתכווננת לאהבה ללא תנאי.
אני לא יודעת עד כמה הצלחתי לשרת את האג'נדה הרוחנית הזאת שהיא האמת היחידה שלי, אני לא יודעת כמה שאלות הצלחתי לעורר ואצל מי? אני לא יודעת בלב של מי מהאנשים שהגיעו אליי זה נגע או כמה השראה לחיות חיי רוח אמיתיים, לא כסיסמא, אלא כדרך חיים אמיתית, חוקרת, יוצרת בעיניים פקוחות עוררתי?
אבל אני יודעת שהכוונות שלי היו תמיד אמיתיות.
לעזור לאנשים להתעלות אל הרוח ולראות את העולם ממעוף הציפור, לא רק לעשות קיצי קיצי לנפש שמנפחת את האגו,
להתיידד עם הכאוס ועם הסדר שיש בעולם, להבין את הצמצום וההתרחבות, לקבל את האני ואת האין וגם לזכור שאנחנו עדיין פה למטה אז יאללה בואו נהנה כבר מהדרך: נאכל, נשתה, נצחק, נשמע מוסיקה, ניפגש באמת, ניצור, נילמד.
נהיה לי קצת פחות בודד.
ובכל זאת עכשיו בימי קורונה אחרי שנים שהלבד הרוחני היה נוכח וסמיך כל כך בחיי, לשמוע כל כך הרבה אנשים שמדברים על הדברים שהכי משמעותיים לי בכל מקום, בחדשות, ברשתות החברתיות זה מרגש. לרדת לקניות במכלת השכונתית שלנו ולשמוע אנשים מדברים על "יחסינו לאן" עם העולם אגב קניית קוטג', מדברים על אחרית הימים ועל אחדות ועל הדימיון בינינו תוך כדי קניית מגבונים לחים וכל 2 דקות לקבל בוואצאפ עוד סרטון השראה רוחני.
מי חלם על זה עד לפני שבועיים וחצי? אני מרגישה שפתאום כולם קיבלו סולם ב"סולמות ונחשים" ועלו לקומה העליונה. פתאום את כולם זה ורק זה מעניין כרגע ומה שהעסיק אותי ועוד קומץ אנשים במשך שנים רבות זה מה שמעסיק עכשיו כל אדם בעולם, זה מרגש אותי עד דמעות.
זה פשוט לא יאמן! זה לא יאמן! זה לא יאמן!
אני מרגישה פתאום כל כך כל כך לא לבד. ההרגשה שכולם כרגע עסוקים בדרך זו או אחרת בהגות, עסוקים בשאלות של מהות על עתיד האנושות ולא בטפשת ההבלים שהיתה הוירוס והמחלה פה במשך שנים אומרת שאחרית הימים מבחינתי ללא כל ספק הגיעה.
זה התסריט הכי מופרך והכי הזוי וקסום ומרגש בעיניי שאפילו שהיה צפוי וחיכיתי לו, לא דימיינתי בחלומותיי הפרועים שאזכה לחיות, לראות ולחוות אותו כבר עכשיו ב 2020 ולכן, לכל השואלים…
לא, אני לא מרגישה לבד סוף סוף,
כל העולם איתי ואני בהוקרת תודה ענקית על כך.
עכשיו כשהעולם איטי כולם איתי.
מחכה כבר להיפגש, להתחבק, ליצור ולהמשיך ללמד ביום שאחרי
לימור שדות, זרם התודה ארט
תהליכי מודעות ורוח דרך יצירה
052-5205985
אודות המחבר
