יפן של אחדות הניגודים

ליפן הגעתי בפעם הראשונה בשנת 1992, ומיד נדמה היה לי שכבר הייתי פה, שרגליי כבר שרטטו מעגלים של חיים על האדמה הזו, עם האנשים האלו ועם התדר הזה.

רוב שנות ה-20 של חיי נעתי ונדתי. קיפצתי בעולם מצד לצד, כאילו היה מגרש המשחקים שלי, חקרתי אותו דרך הרגליים, עם תרמיל על הגב, וספגתי לקרבי דרך העיניים נופים תרבויות ומקומות רחוקים.
יפן היתה אהבה ממבט ראשון וגם בית. ליבי נקשר איתה וידעתי שעכשיו אחרי שנים רבות שרציתי להגיע אליה ומשמצאתי אותה לא אוכל להיפרד ממנה.

ישן מול חדש, מסורת מול קידמה, טבעי מול מלאכותי, פשטות מול תחכום, אסתטיקה נקיה של זן מול קיטש צבעוני מוגזם של אורות ניאון, עדינות וכבוד קיצוני מול גסות ומיניות מותרת, שקט מול רעש ורוחניות משולבת של שתי דתות עדינות ובלתי מחייבות (בודהיזם ושינטו), דתות שמייצגות יותר תפיסת עולם וסגנון חיים מאשר דרך נוקשה ומחייבת ולמולן קפיטליזם מפותח ותרבות צריכה שהם עצמם ביפן כמעט דת.
הכל ניבט מול עיניי בעוצמה ובקיצוניות וקצת כמו בהולוגרמה, זה ביקש ממני לסגל בכל פעם נקודת מבט אחרת כדי להתבונן במציאות ובעיקר לתרגל בתוכי גמישות.

יפן של הניגודים הקיצוניים החיים בה בהרמוניה הדהדה מול הניגודים והקיצונות שזיהיתי בתוכי, ניגודים וסתירות שנדמה היה לי שקצת פחות חיו בהרמוניה ושניסיתי כל חיי ליישב בתוכי.
התפעלתי מהיכולת של האנשים במקום הזה להכיל אותם, את אותם ניגודים ולחוות אותם במלאות ובחוסר מאמץ, או כך היה נראה לי.
זה בעיניי סוד קסמה האמיתי של יפן ורציתי ללמוד את הקסם הזה גם.
בכל פעם שעזבתי את יפן הלב קרא לי לחזור אליה, לא יכלתי להיפרד ממנה. לבסוף השתקעתי בעיר קיוטו, התחתנתי עם בן המקום ושם גם נולד בננו האהוב דין-יאיר, בבית היולדות שנקרא, כמה יפה -"חיי אהבה". 

יפן של הזן בודהיזם וה”וואבי סאבי”- הפילוסופיה המתפעלת מהיופי שבמתכלה, יפן של תרבות הרחוב המודרנית, של השקט המהול ברעש, של הטבע הנערץ, של שלכת האש ופריחת עצי הדובדבן מול הירח המלא, לקחה אותי יד ביד במסע אל עצמי בעדינות ובאהבה.
היא חלק ממני והיא תמיד איתי.