אסתר, אישה דתייה מקסימה ומאירת פנים, אימא לששה ילדים, וסבתא ברוכת נכדים הייתה בעיצומו של תהליך התפתחות אישי רגשי ורוחני שהיה משמעותי מאוד עבורה. היא הגיעה אליי להתמקדות בחודש שלפני חג הפסח.
כעמוד התווך של המשפחה שלה אסתר היא זו שאחראית כמידי שנה על האירוח של כל המשפחה הנרחבת שלה בליל הסדר. שבועות מועטים לפני החג עוד לא התחילה בסידורים לקראתו. היא הרגישה שמשהו בה נרתע באופן מיוחד, השנה יותר מתמיד, מלהתחיל את הניקיונות וההכנות לחג.

"אני חוששת באופן מיוחד להיכנס למרוץ הזה השנה" היא אמרה לי "לקח לי הרבה מאוד שנים למצוא זמן פרטי עבור עצמי. זמן להתפתחות רגשית ורוחנית עמוקה ובדיוק כשלמדתי לאפשר לעצמי את זה והתחלתי לגעת בנושאים שמהותיים עבורי, אני נאלצת לשים את הכול ב"הולד" ולהישאב שוב לגשמיות ולפיזיות של הניקיונות וההכנות.
מצד שני – אין לי ספק שכן אעשה את זה לבסוף" היא אמרה "אני בן אדם אחראי שאפשר לסמוך עליו ואני מאוד אוהבת את המשפחה שלי".

נכנסנו לתהליך התמקדותי כדי לתהות על העיניין ופתחנו מרחב מכיל של התבוננות וקשב עדין לתחושות המורגשות.
הזכרתי לה את הנושא שאותו הביאה ושהטריד אותה עם הצעה לשהות עמו בקשב עמוק.

שני הצדדים של הרצון שלה עלו מייד ובבירור:
"משהו בתוכי רוצה ומשהו בתוכי לא רוצה להתחיל כבר בהכנות השנה" היא אמרה.
פנינו לשני הצדדים האלה כדי לבדוק מה יש להם לומר לה, מתוך הנחה שלכל צד יש את הדעה שלו ואת האג'נדה שלו ואם נשהה עם כל אחד מהם בסבלנות נבין לעומק את העניין שלהם ואת הלחץ שהם יוצרים בתוכה.

קודם פנינו לצד שרוצה שאסתר כבר תתחיל לסדר:
הגיעה תחושה מורגשת של לחץ ברקות בשני צדי הראש עם קול פנימי שנדמה לה כדומה לקול של אביה עליו השלום:
"למה בלחץ? אני לא אוהב לחץ" אמרה התחושה "בסוף, את הרי ממילא תעשי את כל מה שצריך, את אוהבת את המשפחה שלך ואת המסורת, אבל זה יקרה ברגע האחרון ובלי תשומת לב אמיתית. לא תוכלי ליהנות מהמשפחה שלך בפסח וזה כל כך חשוב לך".
"עולה ממנו תחושת כעס ומתח, אבל לא אכזבה" אמרה אסתר "הוא יודע שלא אאכזב, הוא רק דואג לי". אפשרנו לחלק הזה הכרה מלאה על כל מה שהביא ואחר כך פנינו לצד השני, הצד שלא רצה להתחיל לסדר.

התחושה המורגשת בצד הזה הופיעה עם דימוי של וו שתלוי במרכז הבטן ומעליו מתוחה מין יריעת גומי ירוקה דקה ועדינה כמו בלון מתוכו נבטו נבטים זעירים. שהינו עם התחושה הזאת בתשומת לב מתעניינת וסקרנית.
הצעתי לאסתר לבדוק אם אפשר להזמין את התחושה הזאת לספר לה:
"מה היא לא רוצה שיקרה לה? ממה היא כה חוששת התחושה?"
"היא חוששת שאני אאבד את מה שכבר השגתי השנה עם עצמי, את הצמיחה, את החירות להגיד שגם לי מותר ולאפשר לעצמי משהו שהוא לא נחלת הכלל אלא רק שלי" היא אמרה "הנבטים עוד כל כך רכים היריעה הירוקה רוצה לשמור עליהם" היא אמרה ולקחה את הזמן לחוש את העדינות של הנביטה.

"אני שמה לב שהקול הזה בעיקר נאמן לי ורוצה שאשאר בעדינות שיש ברוח. הוא לא רוצה שאתעסק שוב בגשמיות של הניקיונות ואשכח את עצמי" היא הוסיפה תובנה חדשה שעלתה בה.
"תראי אם אפשר לשאול את הקול הזה אולי הוא יכול להציע לך איך לעשות את הניקיונות השנה?
אולי יש איזו איכות שהוא מבקש לפעול דרכה?" הצעתי.
"הוא רוצה שאעשה את זה עם איכות אוורירית, שארתום את הרוח שלי לגמרי לעשייה הפעם, שאשלב רוח וחומר" היא אמרה.

מעצמו הופיע לה לפתע דימוי של צינור ארוך ארוך, כמו מעין ארובה שמחברת את הידיים שלה העוסקות במלאכה הרחק גבוה לשמיים ובעיניים עצומות, כשהטתה את ראשה למעלה, כמו ביקשה להביט עד קצהו של הצינור, התמלאה במין תחושה של התרחבות והתמלאות רוחנית." כך היא סיפרה.
היא נשמה נשימה עמוקה "אני מרגישה שאני מחוברת לנשמה שלי ככה בהטיית הראש הזו" היא אמרה בחיוך, "בא לי להיות במקום הזה עוד ועוד, זה מלא חיים".
שהינו עוד זמן מה עם התחושה הנפלאה הזאת שהגיעה, תחושת הסיפוק ומלאות החיים כדי לתת לה להיספג בתוכה במלוא עוצמתה והסשן שלנו הסתיים.

בשבוע שלאחריו היא הגיעה אליי בצעדים קלילים ובחיוך רחב:
"אני כבר באמצע הניקיונות" היא בישרה לי בשמחה " וכל השבוע הצינור הזה ליווה אותי".
"בכל פעם שהרגשתי שאני קצת שוקעת, עצמתי עיניים ועשיתי את אותה התנועה של הטיית הראש כלפי מעלה אל כיוון הצינור המחובר לשמיים והרגשתי שוב את התחושה. הרגשתי שאני מקבלת חמצן להתחבר לרצונות שלי במדויק, נשמתי ויכולתי להמשיך לסדר".