רותי הגיעה אליי עם תחושה כבדה.
"יום נאחס" היא אומרת.
"בכלל תקופה לא משהו אצלי" היא ממשיכה "אני מרגישה קצת לבד ואני עושה מאמצים גדולים לנסות לצאת מעצמי, להתערות בחברה יותר ולהכיר אנשים חדשים אבל אני מרגישה שזאת מיומנות שפעם היתה לי מאוד קלה ובזמן האחרון הפכה קשה עבורי, אפילו קשה מדיי.
קשה לי לצאת אל העולם הרבה יותר מפעם ויש ימים, כמו היום למשל, שאני מרגישה לבד ובדכדוך עמוק". עם התחושה הזאת נכנסנו פנימה להתמקדות.

"בואי נראה אם זה בסדר להיות רגע עם ההרגשה הזאת, הרגשת הלבד והדכדוך בסקרנות ובסבלנות עד כמה שאפשר" אני מציעה לה והיא לוקחת את הזמן להתבוננות אמיצה ועמוקה יותר.

"זה לא נעים לי, אבל יש בה גם משהו מתוק בתחושה הזאת" היא אומרת לי לפתע לאחר כמה רגעים "משהו מוכר לי, משהו שאני מזהה כחבר ותיק. משהו שאפשר לסמוך עליו שיהיה פה גם מחר".

אני מהדהדת לה את מה שאמרה כדי שתוכל לשמוע את זה שוב והפעם היא שומעת את מילותיה ותחושותיה מחוצה לה דרך קולי והיא מוזמנת להיות קשובה להן ולדייק אותן אם תרגיש צורך בכך.

"תראי אם זה בסדר לבדוק איך היא נחווית בגוף תחושת הדכדוך, המתוקה והמוכרת לך כל כך, קחי את הזמן לבדוק כמו מה היא נחווית כרגע?" אני מציעה לה אפשרות למקד רגע מבט ולתאר את התחושה במדוייק.
"זאת מין אנרגיה שמתפשטת בי מלמעלה, מהראש כלפי מטה, כמו מין ארס שזולג, כמו צבאות איטיים, משהו שיש בו תנועה, הוא תנועתי אבל הוא לא מהיר, כמו מין "נחש נחוש" היא מחייכת, משחק המילים הזה קצת מחייך אותה.
"אז אולי אפשר לעצור רגע ולומר שלום לתחושת "הנחש הנחוש" שהגיעה אני מציעה לה והיא נענית.

"אני מזהה עוד משהו" היא אומרת לאחר שהיא מכירה בתחושה, "הבטן שלי מכווצת חזק חזק חזק, היא כמו צבא ההגנה מול הארס הנחוש שנוזל מהראש ויש בה כוח וחוזק מעצם תנועת הכיווץ החזקה, אז היא גם כן חזקה!" עולה בה תובנה שמפתיעה אותה.
התמקדנו גם בכיווץ החזק שבבטן ושהינו איתו בעיניין ואחרי שהיא הכירה בו ונתנה לו מקום הגיע ה"אבל"…

"אבל"… היא אומרת לי "אני שמה לב למשהו שמנוגד לחוזק הזה בתוכי, משהו הפוך שממש חסר תנועה, משהו חלש…. זה הלב שלי".
הוא יושב לו שם אפרורי וסגור תקוע בין הבטן לראש. הוא כלוא בבית האסורים, אין לו מרחב תנועה, אין לו שמש, אין לו אור, ראשו מורכן והוא כמו בן ערובה של שני החזקים אלה, מלמעלה ומלמטה".
הדהדתי לה את כל מה שאמרה ועכשיו כשהיא הכירה בתחושה הזאת בלב ונתנה לה מקום הגיעו גם דמעות.
"עולה בי קול שכועס על חוסר האונים הזה" היא אומרת "קול מבקר שקורא לי להילחם, שלא אוהב את הדמעות האלה שלי", היא ממשיכה.

"תראי אם אפשר לבדוק מהיכן הוא מגיע אותו הקול" אני מציעה לה והיא עונה מייד "זה קול שעולה מהחלק התחתון שבבטן, מאותו כיווץ חזק.  הבטן שלי שומרת חזק שאני לא אהיה חלשה" היא אומרת את החששות של הבטן באופן בהיר.
"אז תראי אם זה בסדר כרגע רק להכיר באותו קול ביקורתי שחושש שתהיי חלשה ושעולה מהבטן ולומר לו רק שאת שומעת אותו עכשיו מבלי לנסות להשתיק אותו, לשפוט אותו או לבקר אותו" אני מציעה לה. היא מהנהנת וממשיכה עם הלב…

"הלב שלי מרגיש חסר אונים, הוא לא נלחם, אין לו כוח. הוא זקוק לתנאים כדי לתפקד. הוא זקוק למרחב ושמש ואור אבל הוא לא דורש את זה, הוא לא מיליטנטי, הוא פשוט אוהב."
וברגע שהיא נותנת לתחושות שלה קול וניראות הדימוי פתאום משתנה מאליו והלב שלה שישב קודם "באפרוריות בית האסורים" כפי שתארה אותו, מתחיל להסתובב במעגלים בחדר האפלולי הקטן "ואז רץ מצד אחד לצד השני, נוגע בקצה וחוזר, נוגע בקצה וחוזר חלילה" היא מתארת,
"עוד אין לו מקום מספיק רחב ואין לו שמש ואור" היא אומרת "אבל לפחות הוא כבר לא יושב מורכן ראש" היא אומרת "יש בו פתאום תנועה".
היא ממש מרגישה את זה בתוכה את התעוררות של תנועת הלב והכיווץ שהיה קבוע בין הגבות שלה מאז שהגיעה משתחרר לפתע. הסשן שלנו נגמר, קצת אחרי התפנית הזאת.

לפעמים נדמה לנו ואנחנו אולי מקווים שהשינוי יגיע בתופים ובמחולות. שהלב פתאום יצא החוצה אל השמש והמרחבים, ירוץ עם פרפרים ויעשה פליק-פלאק חינני לאחור ולפעמים זה אכן מה שקורה.
בפוקוסינג הגוף מביא לנו באופן טבעי רק את מה שהוא יכול ומסכים כרגע לאפשר לנו לחוות ואנחנו מכבדים ומודים לו על כל מה שהוא מביא.
במקרה של רותי ההקלה של התפנית היתה בלב שהחל לנוע בבית האסורים. היא חוותה שינוי משמעותי אבל לא קיצוני. בהתמקדות כל שינוי גם שינוי מינורי מאפשר לנו לשאת לאחר מכן את הכיווצים ואת הנושאים שמכווצים אותנו קצת אחרת ואין לדעת במדוייק איך זה ישפיע על חיינו כשנחזור למסלולם אך מנסיון אנחנו יודעים שהשינוי פשוט קורה.