יש לי חלום…
כבר שנים אני מפנטזת לי על מקום חדש בו אשב בחפץ לב
מקום מחייה שאהיה חפצה בו, כמו ב"דירה להשכיר", מקום שיהיה בחיר לבי, שהשכנים יהיו טובים בעיניי, השכנים שהם הנוף, ההרים, השמים, כזה שיתמוך בתדר המעודן שלי ויכיל את המורכבות ואת הצורך הקבוע שלי להאטת הקצב בעידן הפוסט פוסט מודרני והסופר סופר מוטרף.
מקום שיערסל את הראש הרוחש ואת הלב הבוחש, שיהיה לי אם ואחות, שאפשר יהיה לחלום בו יחד ולבד ושתהיה בו הזנה אסתטית נעימה לעיניים עם פשטות שתאפשר נשימה עמוקה, יצירתיות, רוחניות (וגם משלח יד, כלומר פרנסה).
בדמיוני המקום הזה תמיד במדבר ואני סוג של צפור מדבר
אז כששאל אותי בני דין "אמא, מה תרצי השנה ליום ההולדת?"
עניתי לו בלי היסוס – "טיול יחד למדבר", לחפש לי מקום חלום. רגע לפני שיסיים את השרות הצבאי שלו ויתעופף לו לחו"ל ולחייו, טיול משותף של אמא ובן אל מחוזות רחוקים וחמים של שקט.
Good Morning Star shine
השכם השכם בבוקר בבוקר ירדנו "הי דרומה" אבל דרומה, ממש דרומה. לא כדי לחצות את המדבר כמו פרוזדור לאילת, אלא כאילו הוא הסלון, כאילו הוא המנה העיקרית בתפריט. נסיעה מדיטטיבית פתלתלה בין הרים ובין סלעים בצבעים חומים, צהובים, לבנים. נסיעה אטית, לא משימתית, אלא חווייתית, עם נון צדיקים פזורים פה ושם שיישאו אותנו לאן שייקחו אותנו גלגלינו ו-ווייזנו, ו"אולי נעצור פה רגע לנשום כי מדהים פה" כל כמה דקות…
וכל טיול טוב צריך גם פסקול טוב
הלכנו על קלאסיקות אבק דרכים וקלישאות מדבר נוסטלגיות: מצל עץ תמר ואור ירח ואבק דרכים בתלתליו ועד לך לך למדבר וגם- We're On The Road to Nowhere של טוקינג הדס, Horse with No Name של אמריקה וכמובן שאי אפשר בלי "בצהרי היום" מכל הסוגים והמינים:
תחנה ראשונה – קיבוץ נאות סמדר
אחרי דרך ארוכה וצחיחה באמת אין כמו להגיע לנווה מדבר. אומרים בציניות שכל קוץ במדבר פרח, אבל הפרח הזה של נאות סמדר הוא פרח אמיתי, יצירת מופת שכבר מזמן הוא קראה לי להגיע אליה, אל בית האמנויות של נאות סמדר.
המבנה הזה שמזדקר לו במדבר אחרי שעות של נסיעה מדברית צהצהבה מרענן כמו מנת גלידה בטעם פאטה-מורגנה. ספק חלום בהקיץ ספק מציאות, הוא מרים את ראש זקוף ופאלי אל מול הנוף המדברי בורוד ותכלת פסטליים שמזכירים ארמונות של דיסני או אלף לילה ולילה או אולי ארמון הודי ישן, מין תמימות מהולה בתשוקה שמרחיבה חיוך ומזמינה לצאת במחול.
אסתטיק וויז, הוא נראה לי לא לגמרי שייך לנוף, אבל גם לא ממש קורא תיגר עליו, אולי רק כמו ששקסם קורא תיגר. כל ההזיה החלומית יצירתית הזו נבנתה בעמל הכפיים המשותף של חברי הקיבוץ האקולוגי-רוחני הזה בעצמם. עבודה משותפת כזאת ליצור לא קהילתי בעליל כמוני תמיד קצת צובטת את הלב וגם מעוררת התפעלות בו זמנית -על ההחלטה האמיצה לחיות יחד, חיי שיתוף.
נכנסנו לכל החדרים והסדנאות, שהיו פתוחים כאילו לכבודנו, כדי לראות מקרוב מה קורה בבטן הלווייתן של הדבר הזה וכאילו אנחנו תרים אחרי סוד או מטמון שגילויים יעביר אותנו לשלב הבא.
הרגשנו מלכותיים וקסומים והחלטתי שהפעם, הביקור הזה יהוה עבורי רק תפריט טעימות, אבל נראה שאגיע לכאן במועד אחר כדי לחוות את החיים במקום יותר לעומקם, אולי אפילו אחזור להתנדב פה.
נקודה שלי למחשבה: "אפשר לעשות את הבלתי יאומן! בעיקר אם עושים אותו יחד" זה מה שעלה לי בראש ובלב נוכח הזיית המדבר הזו. כל גחמה מופרכת ככל שתהיה היא ברת ביצוע וכל מה שאנחנו רואים פה בעיניים שלנו היה פעם רק מחשבה בראש של מישהו.
אתגר להמשך הדרך: אולי כדאי לי לנסות לאתגר עצמי ולחשוב בקהילתי וקצת פחות באינדיבידואל כיוצרת, שהוא ברירת המחדל שלי. היחד עוזר ליצור דברים בגדול יותר, דברים שלא אעשה כיחידה, כמו המקום המטורף הזה, למשל.
תחנה שניה – "בית התה הסולרי של קיבוץ לוטן"
שמנו את היד על הנ.צ. השני במפה ואת פעמינו אל בית התה הסולרי של הקיבוץ האקולוגי לוטן.
המילה "סולרי" פחות ריגשה אותנו אבל "בית תה" נשמע לנו מעניין. לבית קפה יש קונוטציה של עיר. לשתות יחד קפה זה עניין אגבי, קצר, עסקי, ולפעמים חברי אבל בטח שלא עמוק ולא מחייב.
בשנות ה-80 רווח הקונספט של בתי תה בירושלים ובעיקר בעיר העתיקה והיה מאוד איני בקרב הקהילה הזרוקה, הרוחנית של הימים ההם (אולי היום אפשר היה לכנות אותם הקהילה הפרה-היפסטרית). גם ביפן, בה התגוררתי, היו בתי תה, אבל שם זה כבר עניין של מסורת וטקסיות שדווקא מתקשרת היום עם פעילות יוקרתית לעשירים.
בית התה של קיבוץ לוטן התגלה כמסעדה וחנות מכר חביבה של התוצרים המקומיים של הקיבוץ. מלצרית מקומית חמודה הגישה לנו במבטא ארגנטינאי, אוכל צמחוני טעים על בסיס קארי ירוק ועשבים מקומיים, שהיה עשיר בטעמים אבל גם מעודן.
דין אמר: "שמת לב שבינתיים כל מי שפגשנו פה במדבר היה נחמד?"
אני חושבת שזה קשור לקצב האיטי של הקיום פה שמשרה מין רוגע ועיניים רכות לתושבים, לפחות בעיניים העירוניות שלנו.
בית התה עצמו וכל המרכז התיירותי של הקיבוץ, ה"אקו-כיף" בנוי בעבודת יד מחימר ומאדמת המקום. הגינה הססגונית מקיפה אותו בצבעוניות נאיבית שמחה שמזכירה ג'אנק-יארד של גני הילדים של פעם.
שלל גלגלים צבועים, מכונית פולקסווגן ישנה צהובה, צמחים והרבה בנייה מאדמה ואפילו שירותי קומפוסט ציבוריים ונקיים מאוד שהשמיעו מוסיקה קלאסית ברקע התגלו כחוויה מיוחדת. טיילנו לנו בין הגידולים האורגניים, קנינו אבקת מורינגה (מין צמח פלא מרפא שכבר מזמן שמעתי את שמעו וסגולותיו) והבטחתי לעצמי לחזור גם לכאן במועד מאוחר יותר.
נקודה שלי למחשבה: מקומות רחוקים ושקטים הולמים לאופי פנימי סוער.
אתגר צידה להמשך הדרך: בניגוד לנטיית היום יום העירוני שלי לעצור ולהיכנס פנימה למדיטציה, להתמקדות וליצירה שהן הדרכים שלי להשקיט את סערות התודעה מהפנים אל החוץ אני מזכירה לעצמי עכשיו שיש גם כוח לתנועה מהחוץ אל הפנים ע"י מציאת מקומות ואנשים חיצוניים שתואמים את התדר הפנימי שלי.
תחנה שלישית – צוקים בערבה התיכונה
השמש הסתווית כבר נעלמת לה מוקדם אז הזדרזנו להמשיך.
לא כיאה לרוח זמן-המדבר שנחתה עלינו, מיהרנו בנסיעה לערבה התיכונה להגיע לפני החשיכה, לכפר הנופש האקולוגי ימי-מדבר ב"צוקים". הגענו לקראת חשיכה ולא ראינו את הכפר אבל הוליכו אותנו אל בקתת חימר קסומה כמו מהסרטים. בקתה פשוטה אבל עם תשומת לב לפרטים קטנים שעושים את כל העיניין.
עוגיות טעימות תוצרת בית שחיכו לנו בבקתה, גומחות קטנות בקירות עם פסלים קטנים, מדפים ומראה מעוצבת מבוץ, עצים וזרדים מוכנים למדורה קטנה בחוץ, ואפילו מאוורר וקוטל יתושים. ככה אני אוהבת שדואגים לי. וההיילייט – שירותי הקומפוסט, (ללא הורדת מים) שלהפתעתנו לא ייצרו חוויה ריחנית. את צליל הניאגרה מחליפה איוושה רכה של הטלת הנסורת פנימה ודין אמר ש"זה מוזר שאין פה קלואוז'ר כי מאז ומתמיד אנחנו רגילים לצליל הניאגרה שמכריז לעצמנו ולעולם שסיימנו את עניינינו ופה פתאום, מין צליל רך וחרישי עד בלתי נשמע" מצחיק הילד הזה.
האם מתתי ועליתי לגן עדן?
העושר האמנותי שהתגלה לנו בבוקר הפתיע אותנו. כל אחת מהבקתות שפזורות בכפר נראתה שונה
ופסלים רבים, יצירתיים ושמחים שעשויים מאדמת המקום היו פזורים ברחבי הנוף המדברי כמו ניצבים משתתפים בסרט.
בריכה מחוממת עשויה מחימר וחאן לארוחת בוקר ומקום מפגש לכל האורחים כשהשחקן הראשי הוא נוף ההרים.
כמה מדהים בטח ליצור במרחב כזה בלי בעיה של שטח, אחסון, מחסור בחומרים, הכל זמין מתחת לידיים ובשפע. ממש מעורר קינאה. ככה העולם צריך להיות, ככה צריך לחיות, אני חושבת לעצמי. בלי משכנתא, בלי מעצבי פנים ואדריכלים וקניות מיותרות וכל אחד שיש לו כוח בידיים וקצת יצירתיות זכאי לבנות את ביתו כפי שנראה לו, עגול, מרובע או דינוזאור. חזון אחרית הימים.
ונקודה אחרונה שלי למחשבה פה: בתור יוצרת אני לא בדיוק טיפוס של מדבר כשמדובר בצבע. אני לא מתה על עבודות עץ או אבן מינימליסטיות עם חומריות אדמתית ונוטה יותר לסגנון קולאז'י מרובה שכבות, גדוש צבע וצעצועי לעתים, אבל אני כן יכולה למצוא יצירתיות גם ביצירות בצבע אחיד ומונוכרומטי בעיקר כשהוא נשען על רדי-מייד, על הומור וקסם ועל אמת שמחה.
ואתגר צידה לדרך: לא לשכוח את הכוח של הצורה כשמתמקדים בצבע אחד. ואת הכוח של ההיטמעות בסביבה שמכילה את חומרי היצירה.
עזבנו מאוחר מאוחר, נפרדנו בקושי כשאבק דרכים בתלתלינו וחלום בלבי שעוד אשוב!!
אודות המחבר
